פסק-דין בתיק ע"א 11468/07

1.         בית משפט השלום ציווה על פינויו של המערער מדירה בה הוא מחזיק כדייר מוגן והמצויה ברחוב בן יפונה 13 בירושלים (להלן - " הדירה"). פסק הדין ניתן בתביעת פינוי שהגיש במקור אביהם המנוח של המשיבים, שהיה בעליה של הדירה. לאחר פטירת האב, תוקנה התביעה באופן שהמשיבים נעשו לתובעים.

2.         הוריו של המערער היו דיירים מוגנים בדירה מאז שנת 1948. לאחר מותם, הפך המערער עצמו לדייר מוגן, משהתגורר בדירה עובר לפטירת אימו בשנת 1999. בשנת 2001 הוגשה לבית משפט השלום תביעת פינוי נגד המערער בטענה, שהוא אינו דייר מוגן, כי ביצע שינויים במושכר וכי מנע מבעל הבית אפשרות גישה לגג כשחסם את חדר המדרגות. יצוין, כי אבי המשיבים, שהגיש את התביעה הנ"ל, התגורר בדירה אחרת במבנה בו מצויה הדירה.

הדיון בתביעה הנ"ל (ת"א 3649/01) אוחד עם הדיון בתביעה לסילוק יד שהגיש בעל הבית כנגד חברתו לחיים של המערער, אהובה שולדינר (להלן - " אהובה"), כלפיה נטען, כי היא אינה רשאית להשתמש ולהחזיק בדירה (ת"א 5321/02).

בפסק הדין שניתן בשתי התובענות הנ"ל ביום 20.7.03 על-ידי סגן הנשיא, כב' השופט י' שמעוני, נקבע, כי המערער הוא בגדר "דייר מוגן" בדירה מכוח הוראת סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב-1972 (להלן - " החוק").

עוד נפסק, כי המערער ביצע שינויים מהותיים בדירה ללא הסכמת הבעלים, וכי מעשים אלה מקימים לבעל הבית עילת פינוי כנגד המערער על יסוד הוראות הסכם השכירות ומכוח הוראת סעיף 131(2) לחוק. בפסק הדין בתובענות הנ"ל נקבע גם, כי קיימת לבעל הבית עילת פינוי נוספת כנגד המערער, בהתבסס על הוראת סעיף 131(5) לחוק, לנוכח העובדה שמנע שלא כדין גישה חופשית לחדר המדרגות ולגג הבניין. אגב, בהליך שהתנהל בבית משפט השלום עוד בשנת 1976, נקבע, כי אביו של המערער, שהיה אז דייר מוגן בדירה, חסם את המעבר האמור והוא הצטווה לאפשר לבעלי הבית מעבר וגישה חופשית בחדר המדרגות.

עם זאת, מצא כב' השופט שמעוני, כי יש מקום להעניק למערער סעד מן הצדק, וכנגד תשלום סכום של 10,000 דולר בשקלים, לא יוצא לפועל פסק הפינוי.

בתביעה כנגד אהובה בת"א 5321/02 נפסק, כי עליה לפנות את הדירה, שכן אין לה כל זכות להתגורר בה.

3.         בתובענה שבת"א 7683/05, שהוגשה ביום 1.8.05, נטען על-ידי בעל הבית, אביהם של המשיבים, כי המערער ממשיך למנוע גישה חופשית לחדר המדרגות, וכתוצאה מכך גם נמנעת גישה לגג הבניין. עוד נטען, כי אהובה ממשיכה להתגורר בדירה. עילת פינוי נוספת נובעת, על-פי האמור בכתב התביעה, מאי תשלום דמי שכירות: נטען, כי במשך כארבע שנים, מיום 15.3.01 ועד ליום 13.3.05 (להלן - " תקופת ארבע השנים") נמנע המערער מתשלום דמי שכירות. ביום 13.3.05 שילם המערער סך של 6,200 ש"ח, אך גם בהמשך, וגם לאחר הגשת התובענה הנ"ל, המשיך המערער לפגר בתשלום דמי השכירות. בנוסף לכל אלה נטען, כי המערער ביצע שינויים מהותיים במושכר.

4.         באשר לעילת הפינוי שמקורה באי תשלום דמי השכירות, מצא בית משפט השלום, כי אכן במשך תקופת ארבע השנים לא שילם המערער דמי שכירות. בשנת 2005 שולם לבא כוחו דאז של בעל הבית, עו"ד צ' גולנזר, סכום של 6,209 ש"ח לכיסוי החוב. עו"ד גולנזר אישר בכתב את קבלת הסכום האמור, במכתב ששלח לבא כוחו דאז של המערער ביום 24.3.05 (צורף כמוצג ו' למוצגי המערער, להלן - " מכתב גולנזר"). בית משפט קמא קבע, שעו"ד גולנזר ציין במכתבו "כי אין בקבלתו [של הסכום הנ"ל] משום הודאה או ויתור מצד התובעים על טענותיהם בענין אי תשלום דמי השכירות" (עמ' 36 לפסק הדין).

מכתב גולנזר צורף להודעה שהוגשה לבית משפט השלום בשלבי ניהול קדם המשפט בתובענה, בה פורטו, לדרישת בית המשפט, התשלומים שהעביר המערער לבעלי הבית על חשבון דמי השכירות. המכתב האמור לא הוגש כראיה.

מכתב גולנזר הפך לאחד הנושאים המרכזיים בערעור דנן, ולכך נפנה בהמשך. בשלב זה יצוין, כי בקטע הרלוונטי במכתב גולנזר נאמר כך: "אין בקבלת השיק הנ"ל משום הודאה בטענות מרשך ו/או ויתור כלשהו מצד מרשי בעניינים שאינם קשורים לתשלום דמי השכירות בעבור התקופה כמפורט במכתבך" (ההדגשה הוספה).

ראינו, שבית משפט קמא קבע, כי מכתב גולנזר אינו יכול להיחשב כויתור מצד המשיבים (או מצד אביהם המנוח) על הטענות שיש להם בעניין אי-תשלום דמי השכירות בתקופת ארבע השנים. ואולם, המערער טוען, כי בקביעה האמורה שגה בית משפט השלום, שהרי נאמר במכתב, שאין בקבלת השיק ויתור או הודאה בטענות המערער "בעניינים שאינם קשורים לתשלום דמי השכירות" בעבור תקופת ארבע השנים (ההדגשה הוספה). דהיינו - בעניין אי-תשלום דמי השכירות לתקופת ארבע השנים, יש, על-פי הטענה, לראות במכתב גולנזר ביטוי לויתור מצד בעלי הבית על כל טענה שיכולה להיות להם כלפי המערער. כאמור, בהמשך הדברים נשוב לדון במכתב האמור.

5.         לעניין אי-תשלום דמי שכירות נפסק עוד, כי לאחר ביצוע התשלום הנ"ל לעו"ד גולנזר, שוב לא שילם המערער, משך שלושה חודשים, עד להגשת התביעה הנדונה כאן, את דמי השכירות; וגם לאחר הגשת התביעה, לא שולמו דמי שכירות מיום 1.8.05 ועד ליום 26.12.05, כשאז שולם סכום המכסה רק חלק מהחוב, סכום שהוחזר למערער. מאז שוב הפסיק המערער לשלם דמי שכירות, עד שביום 28.11.06 הפקיד בקופת בית המשפט 465 ש"ח. בית המשפט פסק, כי סירוב המשיבים לקבל מהמערער דמי שכירות בשלבים המתקדמים של ניהול התובענה היה כדין.

בית המשפט קבע, כי דמי השכירות שולמו באופן ספוראדי ובלתי סדיר, בסכומים ובמועדים משתנים, כאשר גם לאחר שבוצעו תשלומים אלה, עדיין נותר המערער חייב דמי שכירות למשיבים. אגב, לשיטת המשיבים, דמי השכירות החודשיים עומדים על 135 ש"ח בלבד. על יסוד האמור לעיל נפסק, כי קיימת למשיבים עילת פינוי כנגד המערער מכוח סעיף 31(1) לחוק.

6.         בסוגיית המעבר החופשי לגג מצא בית המשפט, על יסוד הראיות ותוך שהוא דוחה את גירסת המערער כבלתי מהימנה, כי המערער מנע מבעלי הבית גישה חופשית לחדר המדרגות ולגג הבניין וכי יש בכך כדי להקים נגדו עילת פינוי.

בית משפט השלום אינו מפרש מכוח איזו הוראת דין קיימת עילת פינוי כנגד המערער על שחסם את המעבר כאמור. כזכור, בעבר נקבע ע"י כב' השופט שמעוני, כי התנהגות זו, שנמשכה לאורך שנים באופן קבוע, מקימה עילת פינוי מכוח סעיף 131(5) לחוק, לפיו: "הדייר ... דרכו להטריד או להרגיז את שכניו, לרבות בעל הבית שהוא שכנו".

7.         בית משפט קמא דחה את טענות המשיבים בנוגע לעריכת שינויים במושכר. הוא קיבל את טענתם באשר לשימוש שעושה אהובה בדירה, אלא שלא ציין האם בקשר לכך קמה עילת פינוי כנגד המערער ומה נפקותו של ממצא זה.

יוזכר, כי המשיבים מחזיקים בפסק דין של סילוק יד כנגד אהובה, והם לא הצביעו על מקורה של עילת פינוי כנגד המערער, שעומדת להם לנוכח השימוש שנעשה בדירה על-ידי אהובה בניגוד לפסק הדין שציווה עליה לסלק ידה מהדירה. 

בית המשפט גם דחה את טענת המשיבים לקיומה של עילת פינוי על-פי הוראת סעיף      131(5) לחוק, בהתבסס על התנהגות המערער שהכה את אביהם המנוח, שהפר את שלוותו וכו'.